בחיי הבית – תפקידים ואתגרים

בחיי הבית – תפקידים ואתגרים

פרשיות של זוגיות בתנ"ך - זווית חז"ל על תפקידים ואתגרי הבית היהודי מתוך הפרשה

מחבר: הרב עזריאל אריאל

שני המאורות ושתי המאֵרות (תחרות בזוגיות) [בראשית]

וייאבק – יעקב לבדו (על אלימות במשפחה) [וישלח]

"ערכה" של אישה [בחוקותי]

"ואם בית אישה נדרה" (סמכות ואחריות) [מטות]

סוד הייבום [כי תצא]

"לא ילבש" ו"לא יהיה" (שימור הזהות המגדרית) [כי תצא]

נר חנוכה ונר שבת [לחנוכה]

 

שני המאורות ושתי המאֵרות (תחרות בזוגיות)

שני מאורות ברא הקב"ה ביום הרביעי לבריאת העולם. שווים בגודלם נבראו. אכן הגודל הנראה לעין של השמש ושל הירח הוא זהה בדיוק (וכבר עמד על כך פרופ' אביעזר בספרו "בראשית ברא"). אבל החמה נשארת בגודלה תמיד, ואילו הלבנה הולכת ומתמעטת וחוזרת ומתמלאת מידי חודש בחודשו. תופעה זו הוסברה על ידי חז"ל בגמרא (חולין ס' ע"ב):

אמרה ירח לפני הקב"ה: רבונו של עולם! וכי אפשר לשני מלכים שישתמשו בכתר אחד? אמר לה: לכי ומעטי עצמך.

אידיאל גדול הציב הקב"ה בפני עולמו: ליצור שני יצורים שווים שיחלקו ביניהם את תפקידי השליטה בעולם. הבריאה לא עמדה באתגר. גם כאשר כולם שווים, תמיד יש מי שרוצים להיות "שווים יותר". הלבנה, במקום לחשוב כיצד להיות "היא עצמה" ולמלא את תפקידה הייחודי בתור המאור המופיע בלילה, נושאת היא את עיניה על מעמד יותר בכיר כלפי אחרים. "קטרגה הירח. איבדה סיבוב פנימיותה, שמחת חלקה. חלמה על דבר הדרת מלכים חיצונה" (הרב קוק, אורות הקודש). החל מרגע זה פורץ מאבק. במקום למלא את תפקידו, שואף כל אחד להתנשא על חבירו. השלום בעולם המבטא את המקור האחד של הכול לא מתממש.

     התוצאה לא מאחרת לבוא. ברגע שנפתח מאבק - אמנם יש מנצחים, אבל יש גם מפסידים. שני המאורות הגדולים, שלא הצליחו להתאחד ולמלא את תפקידם המשותף בתור 'מאורות' בכתיב מלא, כפי שמופיע בציווי "יהי מאורות", נתגלו בתור 'מאֵרות' (=קללות) בכתיב חסר, כפי שמופיע בפסוק "ויעש א-להים את שני המאֹרות...". דווקא הלבנה, שתלונתה היא שפתחה במערכה נדרשת על ידי הבורא: "לכי ומעטי את עצמך".

     דוק ותשכח. מתי נחסרת הלבנה? כאשר היא עומדת באותו צד של השמש ומופיעה בשמים בשעות היום, זמן ממלכתה של החמה – כאשר היא לא ממלאת את תפקידה הייחודי ומנסה להתחרות ב"מגרש הביתי" של מלכות החמה. ומתי מתמלאת הלבנה? כאשר היא עומדת מול השמש ומבקשת להאיר בזמן המיועד לה והמיוחד בשבילה, שעת הלילה.

     מתוך כך אפשר לראות את המשמעות הרעיונית העמוקה של ליקויי המאורות, המבטאים יותר מכל את המאֵרות העלולות להימצא במאורות. ישנן תרבויות הרואות בליקוי החמה או הלבנה סימן מבשר רעות, אולם "לא כאלה חלק יעקב". נאמנים עלינו דברי הנביא ירמיהו (י, ב): "כֹּה אָמַר ה', אֶל דֶּרֶךְ הַגּוֹיִם אַל תִּלְמָדוּ וּמֵאֹתוֹת הַשָּׁמַיִם אַל תֵּחָתּוּ כִּי יֵחַתּוּ הַגּוֹיִם מֵהֵמָּה". המשמעות של הליקוי היא לא במישור של חיזוי העתיד אלא במישור הרעיוני.

     תפקידם של השמש והירח הוא "להאיר על הארץ". כאשר השמש והירח עומדים שניהם באותו כיוון בדיוק, נוצר מצב שהלבנה מסתירה את אור החמה ומונעת ממנו להגיע אל הארץ. אורה של החמה לא יוכל להגיע אל הארץ אלא אם כן תנוע הלבנה במסלולה הייחודי, ולא תיגע במסלול אורה של החמה. מאידך גיסא, יכול להיווצר מצב הפוך. אם הלבנה עומדת בניגוד מוחלט לחמה, בדיוק מצידה השני של הארץ, הצריכה להיות מוארת באורם של שני המאורות אזי הארץ חוצצת ביניהן, ואז לוקה אורה של הלבנה. הלבנה תאיר במילואה רק כאשר תעמוד מנגד לחמה, מן הצד המיוחד שלה, אך לא כמתנגדת לה אלא כמשלימה אותה.

     תיקונם של ה'מאֵרות' ושיבתם להיות 'מאורות' יבוא באותו יום בו יתקיים: "והיה אור הלבנה כאור החמה, ואור החמה כאור שבעת הימים, ביום חבוש ה' את שבר עמו ומחץ מכתו ירפא".

 

וייאבק – יעקב לבדו (על אלימות במשפחה)

מאבקו של יעקב עם המלאך מהווה אב טיפוס למאבקים רבים, בהם המותקף עומד לבדו מול תוקף חזק ממנו המתקיף אותו על לא עוול בכפו. ואף אנו ננסה ללמוד משהו ממאבקו של יעקב למאבקים אחרים, דומים לו ושונים ממנו.

     בלילה חוצה יעקב את נחל יבוק. פכים קטנים נשכחו שם מעבר לנחל. לא בגניבה ובמרמה באו לידיו, ועל כן חביבים הם עליו. ודווקא אז, כאשר מבקש הוא להציל את מה שרכש ביושר ובעמל, בא אלמוני ומתקיף אותו. לבדו עומד יעקב אל מול התוקף. איש לא בא לעזרה. איש אינו יודע דבר. יעקב גם אינו מבין מה עוול עשה ועל מה ולמה הוא מותקף. וכך עליו לעמוד שעות רבות במאבק מתמשך עד אשר יעלה השחר. יודע הוא כי ההתגוננות – יש לה מחיר, והוא מוכן לעמוד בו. דווקא כאשר ראה המלאך "כי לא יכול לו" – "ויגע בכף ירכו, ותקע כף ירך יעקב בהיאבקו עמו". רק בעלות השחר מתברר כי ידוע של יעקב על העליונה, ואינו נפרד מן המלאך עד אשר מקבל את ברכתו: "לא יעקב ייאמר עוד שמך כי אם ישראל, כי שרית עם א-להים ועם אנשים ותוכל".

     מקובל לראות את המאבק של יעקב כאב טיפוס לעמידה היהודית במהלך כל שנות הגלות. מנסים אנו לשרוד ככבשה בין שבעים זאבים. משתדלים אנו להרוויח את לחמנו בצדק וביושר בין אנשי דמים ומרמה. ולמרות הכול אנו מותקפים פעם אחר פעם.

     קשה לעמוד במאבק חסר פשר. והדעות נחלקות באשר למקור הבעיה. יש הטוענים כי הבעיה נעוצה בנו: אנו מתבדלים ומתנשאים או מתבוללים ופוגעים בטוהר הגזע; אנו עשירים מידי או מצליחים יותר מידי; אנו עניים ומוזנחים; אנו לא נורמליים; אנו לא מספיק מוסריים, או להיפך, מטיפים מוסר לאחרים בעצם עמידתנו המוסרית; ועוד ועוד הסברים למכביר. המשותף לכולם – כי אשמתנו היא זו. הגויים נוהגים באופן נורמלי, ואנו – באי נורמליות שלנו – מזמינים לעצמנו את הצרות. יעקב, על פי קו מחשבה זה, לא היה לו להאשים אלא את עצמו. מדוע קנה את הבכורה תוך ניצול מצוקת רעבונו של עשו? מדוע "גנב" את הברכות? מדוע הסתגר באוהלי שם? מדוע הדגיש את ייחודו? מדוע רכש את אהבתה היתרה של אמו? מדוע התגרה בעשו אחיו ושלח אליו מלאכים?

     לעומת זאת אומרים לנו חז"ל, כי הבעיה היא הגויים. האנטישמיות – מחלה ממארת היא בנפשה של האנושות. יכולה היא ללבוש צורה ולפשוט צורה, יכולה היא למצוא לעצמה הסברים שונים וסותרים, אבל מקור הבעיה – אחד הוא: הגויים אינם סובלים את עם ישראל. "הלכה היא, בידוע שעשו שונא ליעקב". אין אנו אשמים. האשמים באנטישמיות הם האנטישמים עצמם. אין טעם לנסות "למצוא חן" או "להיות בסדר", להתרפס או להיכנע, לנקוט "צעדים בוני אמון" או לוותר "ויתורים כואבים". נעשה מה שנעשה, תמיד ניחשב "האשמים" ו"הרעים". עלינו לשמור מכל משמר על זהותנו ועל ייחודנו. אולם עלינו להתגונן ולעמוד על נפשנו בדרך הטובה ביותר העומדת לרשותנו. יש לכך מחיר בטווח הקצר. אולם בסופו של דבר מתברר כי זוהי הדרך לנצח במערכה, ואף הגויים עצמם יצטרפו אל המברכים. "כה אמר ה' גואל ישראל וקדושו: לבזה נפש, למתעב גוי, לעבד מושלים – מלכים יראו וקמו, שרים וישתחוו" (ישעיה מט).

     דומה הוא מצב זה למצבה של אישה מוכה. הבעל האלים טוען שהיא אשמה בכך שהוא מכה אותה: שהיא לא מכבדת אותו מספיק, שהיא מזניחה את הילדים, שאינה מטפחת את הבית, שהיא בזבזנית, שהיא מוזנחת. ואילו היא – לא יכולה להבין מה הוא רוצה ממנה. הרי היא כל כך משתדלת להיות "בסדר", "למצוא חן", לוותר ואף להיכנע, וכל זה לא עוזר. פעמים שבעלה מצליח לשכנע אותה שהיא אשמה במצב. כבר נדמה לה שמשהו פגום באישיותה. היא גם מרגישה לבד, והיא באמת לבד בהתמודדות שלה. "הבט ימין וראה ואין לי מכיר" – קוראת היא את מזמור התהלים וממשיכה: "אבד מנוס ממני, אין דורש לנפשי". היא מתקשה להבין שהוא האשם, שהוא האדם הרע. עליה להבין שאולי הקשיים ביחסים המשפחתיים נובעים משגיאות של שניהם, אבל האלימות נזקפת אך ורק לחובתו של הצד האלים. אמנם קשה לה להכיר בכך שביכולתה לפעול לשינוי המצב, אולם אין זה אומר שהיא אשמה. לקיחת האחריות מצדה תתבטא דווקא בכך שלא תוריד את הראש, אלא תגן על עצמה ועל ילדיה – על ידי התגוננות פעילה, על ידי עמידה איתנה על זכויותיה. כיעקב אבינו, עליה "להעלות את השחר", לצאת מן האפילה, מן הבדידות המעיקה, אל האור של התמיכה החברתית הגלויה. וזאת על ידי פנייה למחלקת הרווחה או למשטרה, על ידי גיוס קרובים, שכנים וידידים שיבהירו לה ולו שהיא לא לבד. התגובה, המאבק – יש להם מחיר בטווח הקצר, כיעקב אשר נקעה כף ירכו; אולם בסופו של דבר – אם הדבר ייעשה לאחר קבלת הדרכה מקצועית מתאימה – זה מה שיכול להציל את בריאותה ואת כבודה של האישה המוכה, ואף את שלמותה של המשפחה כולה. ואפשר שאף התוקף עצמו יצטרף אל המברכים ויברך את אשתו על כך שהצילה גם אותו ממערכת יחסים פגומה והרסנית. "אשת חיל מי ימצא... בטח בה לב בעלה ושלל לא יחסר... תנו לה מפרי ידיה, ויהללוה בשערים מעשיה".

 

"ערכה" של אישה

מידה רבה של אפולוגטיקה אופפת כל דיון על מעמדה של האישה ביהדות. מחד גיסא – שוויון, שכן שניהם שייכים לצלם א-להים שבאדם. "וַיִּבְרָא א-ֱלֹהִים אֶת הָאָדָם בְּצַלְמוֹ, בְּצֶלֶם אֱ-לֹהִים בָּרָא אֹתוֹ, זָכָר וּנְקֵבָה בָּרָא אֹתָם" (בראשית א, כז), וכן בהמשך: "בְּיוֹם בְּרֹא אֱ-לֹהִים אָדָם, בִּדְמוּת אֱ-לֹהִים עָשָׂה אֹתוֹ. זָכָר וּנְקֵבָה בְּרָאָם... ַיִּקְרָא אֶת שְׁמָם אָדָם בְּיוֹם הִבָּרְאָם". (שם ה, א-ב). הגמרא (קידושין לה, א) אף מחזקת את קביעת השוויון בין המינים בשלוש קביעות עקרוניות: "השווה הכתוב אישה לאיש לכל עונשים שבתורה... לכל דינים שבתורה... לכל מיתות שבתורה...". ומאידך גיסא – שוני בולט בתחומים הלכתיים רבים, במצוות עשה שהזמן גרמן, בדיני ירושה ובהלכות אישות.

     אין קושי עקרוני להבין את כל ההבדלים ההלכתיים, שכן הם מבטאים את ההבדל בתפקידים של שני המינים, מצד אחד, ובמנטליות שלהם, מצד שני. אולם סוגיא אחת קשה להסבר עד מאד – פרשת ערכין. כאן לא מדובר על תפקיד, ואף לא על תפקוד, אלא על ערך. ולכל אורך הקו – מערכם של בני חודש ועד ערכם של בני ששים שנה ומעלה – ערכו של האיש גבוה מערכה של האישה.

     אולם עיון נוסף בסוגיא יראה כי מסקנה נמהרת היא זו, לזלזל בערכה האבסולוטי של האישה לאור פרשה זו. בראשית הדברים נשים את לבנו לכך, שעל פי הלכות ערכין, אין הבדל בין ערכו של יהודי לבין ערכו של גוי או עבד. ברור אפוא, כי ה'ערך' של פרשה זו אינו נוגע כלל ועיקר להערכת המשמעות הערכית רוחנית לקיומו של אדם. "ירידת ערכו" של הזקן שעבר את גיל ששים, אף היא אינה תואמת את ההערכה הרבה לה זוכה הזקן בתורתנו, המצווה "מפני שיבה תקום והדרת פני זקן", בניגוד מוחלט לטוענים כי "העולם שייך לצעירים...". על כורחנו יהיה עלינו להכיר בכך, שה'ערך' של פרשת ערכין אינו מבטא ערך רוחני מוחלט אלא הערכה הקשורה לתפקודו של האדם או לתפקידו.

     וכאן עלי להכיר תודה לחברי, הרב שמעון בירן הי"ד, רבה של כפר דרום ת"ו, אשר הביא את הדברים הבאים של הרש"ר הירש בדרשתו האחרונה בבית הכנסת בכפר דרום, בשבת 'בחוקותי' תשנ"ב, ערב נפילתו על קידוש השם מספר ימים לאחר מכן. וכך אומר הרב הירש:

     ה'ערך' של האישה מופיע בדרך כלל במכפלות של המספר 3 (3, 30) ושל המספר 10 (10, 30), ובמקביל, ה'ערך' של האיש – במכפלות של 5 (5, 50, 15) ו-10 (20, 50). מה מבטאים מספרים אלה?

     10 הוא מספר המבטא שלמות. לכן, מספר זה ומכפלותיו מופיעים אצל האדם במצבו השלם, בתקופת הבחרות, בה הוא מגיע לשיא שלמותו, ובתקופת הפעילות, בה הוא נמצא בשיא פעילותו. בזמנים האחרים מופיעים בעיקר מספרים חסרים. המספר 3 מבטא את המשפחה (איש, אישה, ילדים), המספר 2 – את חיי החברה (בין אדם לחבירו או לסביבתו), והמספר 5 – את הצירוף של שניהם.

     האישה – עיקר תפקידה הוא בבית פנימה. לכן היא מוערכת בכפולות של 3. בגיל הינקות – 3 בלבד, ובגיל הפעילות – 30. בגיל הבחרות היא מגיעה לשיא שלמותה – 10, ואף בגיל הזקנה, לאחר שסיימה את גידול הילדים – שבה היא אל מצבה השלם, שהוא – 10. האיש, לעומתה – תפקידו כפול: בבית ובחוץ. לכן תפקידו מוערך ב-5, שהם 2+3. בגיל הינקות – 5, בגיל המימוש של השלמות האישית בפעילות בבית ובחברה – 50, ואילו בימי הבחרות, בה בונה הוא את שלמותו – 20, 10 כלפי הבית ו-10 כלפי חוץ. בימי זקנתו, ישנו פער בין שני המרכיבים של שלמותו: באחד מהם (מן הסתם הוא החלק המשפחתי) - נמצאת אישיותו בשיא שלמותה לאורך זמן, ואילו בשני (זה החיצוני, תחום העבודה) – הולכת היא ופוחתת. על כן תפקידו מוערך ב-10 ועוד מחצית של 10.

     קביעה זו של תורה – דומה כי כוחה יפה היה בימי קדם. אולם כיום, כאשר כמעט כל אישה "אשת חיל" היא - אשר "היתה כאניות סוחר, ממרחק תביא לחמה" –הפוך הוא המצב. במקרים רבים, האישה משקיעה את כל כולה בעבודת חוץ לצד אחריותה על הבית, ואילו האיש, פעמים רבות שהוא משקיע את עצמו בחוץ תוך שהוא מזניח את הבית...

     לא אה התורה לערער על תִפקוּדה המעשי  של האישה בחיים המודרניים כי אם על תפקִידה, ברמת הציפיות. לא נכון לצפות מן האישה להיות "סופרוומן" בבית ובחוץ כאחד, כשם שלא נכון לפטור את האיש מלהיות נוכח ופעיל בביתו כאב לילדיו. נוכחותה בביתה, כרעיה וכאם – זהו תפקידה. פעילותה בחוץ – התנדבות היא, כלפי המשפחה או כלפי החברה. לא עליה מוטלת האחריות לפרנסת הבית, כי אם על אישה. יכולה היא להתנדב כדי לסייע בפרנסה, למרות שאין זו חובתה. יכולה היא גם לצאת ולעבוד כדי לזכות בסיפוק ולתרום את תרומתה הייחודית בחיים החברתיים, אולם גם זאת – לא כהיענות לציפייה חברתית, אלא כהכרעה אישית.

     ומכאן קריאה לראשי המערכת הכלכלית: אל תצרו מציאות כלכלית המחייבת כל אישה לצאת לעבודה במשרה מלאה (תוך ניפוח מערכת המעונות, הצהרונים וכדו'). שחררו אותה, ואל תסחררו אותה. תנו לה את הבחירה להתנדב לעבודה כרצונה ולעבוד במידה המתאימה לה לפי בחירתה.

 

"ואם בית אישה נדרה" (סמכות ואחריות)

סיפור זה מבוסס על שיחה אמיתית...

     צפצוף חד, שהפר את שלוות הרגע, הודיע על מסרון חדש שהגיע אל תיבת ההודעות של מכשיר הטלפון הנייד. אני מזדרז לפתוח את ההודעה, המגיעה ממספר לא מוכר:

"אישה שנדרה לא לאכול דגים בשבת, עד מתי אפשר להפר לה?".  

האצבעות "מנגנות" על גבי הקלידים של המכשיר:

"אם זה היה היום, אז אפשר עד ה...".

"היי, עצור!!!", קורא קול בתוכי. לא!!! "זה לא נושא ל'שו"ת אס-אם-אס'. זה מורכב מידי. זה גם יכול להיות רגיש". ההודעה נמחקת מיד, ובמקומה נשלחת הודעה חדשה:

"זה לא לאס-אם-אס. תתקשר אלי בעוד חצי שעה".

לאחר חצי שעה מצלצל הטלפון. על הקו אדם לא מזוהה: "רציתי לשאול אם אני יכול להפר לאשתי את הנדר". כמו יהודי טוב, התשובה היא בשאלה: "כדי לענות, אני צריך להבין את כל הסיפור. מה קרה לכם?". והוא עונה: "אני ואשתי רבנו. והיא התעצבנה, ו...". – ואני שואל: "תגיד לי, היא יודעת שאתה מתקשר? היא בכלל רוצה שתפר לה את הנדר?"...

     לא אלאה אתכם בהמשכו של הסיפור, ורק אשתף במחשבות שהיו כיצד לענות לשואל. מה עלינו ללמוד מן הסמכות שנתנה התורה לבעל להפר את נדריה של אשתו? האם זה בא להכפיף אותה אליו ולאפשר לו לכפות עליה את נורמות ההתנהגות שהוא חפץ בהן? ואף אם כן, האם נכון לפוסק ההלכה לשתף פעולה עם מי שעלול להתגלות כבעל שתלטן המבקש לרמוס את חירותה של אשתו?

     נקודת המוצא היא הסמכות שנתנה התורה לבעל להפר את נדריה של אשתו. כאשר התורה נותנת סמכות, אין זה אומר שנכון להשתמש בה בכל מצב מבלי לבדוק אם הדבר מועיל או מזיק. בהענקת הסמכות נמסרת בעיקר אחריות. יש לבעל אחריות כלפי אשתו בהקשר לנדרים שנדרה – כל זמן שמדובר בנדרים הפוגעים ביחסים שביניהם, בין אם הפגיעה היא ישירה (נדרים "שבינו לבינה") ובין אם היא עקיפה (נדרי "עינוי נפש" – עי' תוס' רי"ד לנדרים עט, ב). מה אומר לנו נותן התורה בכך?

     לשם כך נשאל שאלה נוספת: מה מביא אישה לנדור נדר? הרי אם אינה רוצה לעשות דבר כלשהו, היא יכולה פשוט להימנע מלעשות אותו. ומדוע תנדור? לשם מה חשוב לה "לסנדל את עצמה"? ישנם מקרים בהם היא עושה זאת משיקולים של התקדמות רוחנית, וזה סיפור אחר לגמרי. אבל ישנם מקרים אחרים, בהם הנדר מהווה "נשק" במאבק הזוגי. במקרה כזה, הרבה יותר מאשר תוכנו של הנדר, חשוב להבין את צעקתה החרישית של האישה, הכובלת את עצמה בעזרת נדר בדברים הנוגעים לקשר שבינה לבין בעלה. על ידי הנדר היא אומרת לו: "לא תוכל להכריח אותי... לא יעזור לך גם אם תלחץ עלי. אסור לי...". פעמים, שהנדר הוא נשקו האולטימטיבי של הצד החלש במערכת היחסים, המשתמש בו כנגד בן זוג כוחני בהעדר דרך אחרת.

     הבעל יכול להגיב לכך בצורות שונות. הוא יכול להגיב באדישות. הוא יכול להגיב גם בהסכמה, ולקיים את הנדר. במילים אחרות, יכול הוא לומר לאשתו: "נדרת – זו בעיה שלך. באחריותך לפתור אותה". כאן בא הקב"ה ואומר לו: לא משנה מה קרה ואיך קרה. עכשיו האחריות היא שלך. יש לך סמכות. ומכאן שיש לך אחריות לטפל במצב שנוצר.

     אין זה מתפקידה של הפרת הנדר לאפשר לבעל לאלץ את אשתו לעשות את מה שקיבלה על עצמה שלא לעשות. התנהגות כזו היא ניצול סמכות לרעה. אולם שימוש אחראי בסמכות זו ימנע מצב בלתי הפיך, בו מילה שנאמרה בשעת כעס יושבת כאבן ריחיים על הקשר הזוגי, ומקבעת את הריב בדרך ללא מוצא. הפרת הנדר מחזירה את המצב לקדמותו. האישה חופשייה מן הכבלים של הנדר, ועכשיו ניתן לטפל במשותף במצוקה שגרמה לו.

     אחריות זו, שהוטלה על הבעל, מעבירה אליו מסר ברור. אם נוצר מצב כה קשה של ריחוק, אל תתחפר בעמדה של האשמה כלפי אשתך. אל תלך בדרכו של אדם הראשון, שכאשר בא הקב"ה ושאל אותו אם אכל מעץ הדעת, לא ענה על השאלה, אלא הזדרז והטיל את האשמה על "האישה אשר נתת עמדי", ובכך האשים בעקיפין גם את השדכן... אומרת לו התורה: קח את האחריות. תעשה אתה את הצעד הראשון. תשיב לאישה את חירותה בקשר לנדר, ותתחיל אתה בתהליך עמוק ומשמעותי של התפייסות ושל יישור ההדורים.

     דרכה של תורת ישראל היא להטיל את האחריות בעיקר על הגבר. אמנם יש בהלכה התחייבויות הדדיות רבות בין האיש לאשתו, אבל היחיד הנדרש לחתום על כתב התחייבות מפורש לאחר הקראתו בפני כול – הוא הבעל, בחתימתו על הכתובה ביום חתונתו. מי שמבקש לשאול מדוע התורה לא נוטה להדגיש את אחריותה של האישה, יספור את הנוכחים (את הנוכחוֹת הרי אי אפשר לספור...) בכנסי הגברים של 'בנין שלם'...

 

סוד הייבום

מסכת יבמות נחשבת לאחת המסכתות הקשות בש"ס. מעבר לקשיים שיש בהבנת הסוגיות הסבוכות של המסכת, מעיק על הלומדים הקושי להבין את משמעותו של הייבום.

     המסר הבסיסי של פרשת הייבום הוא אחריותם של בני המשפחה להמשך מפעל חייו של האח שנפטר מבלי להשאיר צאצאים אחריו. מפעל החיים אינו מסתיים עם המוות, ועל הקרובים אליו ביותר – אשתו ואחיו – לדאוג לכך ש"לא יימחה שמו מישראל", שלא יסתלק מן העולם מבלי להשאיר אחריו כל זכר. הייבום אינו קשר נישואין חדש אלא המשך של הקשר הזוגי הקודם, והדבר בא לידי ביטוי בדרכים שונות בהלכות ייבום.

     על גבי הסבר בסיסי זה בא רובד עמוק הרבה יותר, אשר הרמב"ן (בפרשתנו ובפרשת וישב) עומד עליו אך ברמז, והוא ענין גלגול הנשמות. וכך כותב רבנו בחיי:

מצוות הייבום תועלת גדולה לנפש המת, וידוע כי תגדל הנאת הנפש כשהיא מתגלגלת במי שהוא קרוב מן המשפחה יותר לפי שיש לו שייכות גדול עמו.

ומשמעות הדברים היא כי נשמתו של האח שנפטר אמורה לשוב לעולם בגופו של הבן שייולד למשפחה המתחדשת, שמקימה אלמנתו עם אחיו, ועל כך נאמר: "והיה הבכור אשר תלד יקום על שם אחיו המת".

     ובהמשך הדברים הוא מרחיב את ההסבר:

הענין הזה (=של גלגול הנשמות) חסד המקום על ישראל כדי שיזכו לכל הנפשות לֵאור באור העליון... והענין הזה תמצאנו במליצת אליהוא מפורש, שאמר (איוב לג, כט-ל): ""הֶן כָּל אֵלֶּה יִפְעַל אֵל פַּעֲמַיִם שָׁלוֹשׁ עִם גָּבֶר. לְהָשִׁיב נַפְשׁוֹ מִנִּי שָׁחַת לֵאוֹר בְּאוֹר הַחַיִּים". יאמר הכתוב: פעמיים שלוש היא מאירה מאור החיים אשר על פני האדמה כדי להשיבה מני שחת...

שאלת גלגול הנשמות שנויה במחלוקת גדולה בין גדולי ישראל. ר' סעדיה גאון, למשל, דוחה את אמונת הגלגול (אותה הוא מכנה "ההעתקה" או "ההישנות") מכול וכול (אמונות ודעות, מאמר ו), וכן בעל 'ספר העיקרים' ואחרים. אולם רוב גדולי ישראל, ובראשם המקובלים, קיבלו את האמונה בגלגול הנשמות, מתוך הסתמכות על פסוקים בתנ"ך ומדרשי חז"ל.

     ליתר הבהרה, נביא כאן דברים מתוך שיעור שנתן על כך הרב הנזיר לפני כ-50 שנה:

לראשונה פורסם הדבר, אך ברמז והעלם, על ידי הרמב"ן. ספר איוב, ובפרט בתשובתו של אליהוא, מבוסס הרבה על רעיון זה. והרמב"ן בפירושו לאיוב (לג, כט-ל) מרמז על כך ברמיזות סתומות, בהסבר תשובתו של אליהוא, שלמעשה חוזרת על דעותיהם של שלושת הרעים, אך דבריו מתיישבים יותר על לבו של איוב: "הֶן כָּל אֵלֶּה יִפְעַל אֵל פַּעֲמַיִם שָׁלוֹשׁ עִם גָּבֶר. לְהָשִׁיב נַפְשׁוֹ מִנִּי שָׁחַת לֵאוֹר בְּאוֹר הַחַיִּים".

הרמב"ן מפרש שאליהוא מרמז בדבריו לתירוץ חדש על קושיית הצדיק ורע לו, שהצדיק נענש על עבירותיו בגלגול הקודם.

רבנו בחיי (בכד הקמח, ערך השגחה) מפרש את צפונותיו של הרמב"ן, ובין הפסוקים שנמצא שנתפרשו לפי רעיון זה הוא הפסוק הנ"ל. כמו כן מתפרש גם הפסוק: "רוטפש בשרו מנוער, ישוב לימי עלומיו" (איוב לג, כה), שלאחר שהאדם הזקין כבר, חוזרת נשמתו לגוף צעיר וחדש.

ב'ספר הבהיר' נמצא ברעיון זה המפתח לבעיית 'צדיק ורע לו, רשע וטוב לו'. ממשיל הוא משל לאדם שקיווה לעשות מכרמו ענבים ויעש באושים. הוא עוקר אותו, ונוטע אותו מחדש. שוב לא עלה הפרי יפה. הוא עוקרו ונוטעו פעם נושפת. וכן עושה הוא פעמים רבות. הנמשל הוא הנפש, שנשלחה לעולמנו למלא את ייעודה ולא הצליחה. לכן היא נשלחת שנית לתקן את מה שפגמה, וכן בשלישית, להשלים את מה שהחסירה.

אין לראות סתירה בין תורת הגלגול לבין האמונה בתחיית המתים. גם אין להקשות: אם הנפש חוזרת ומתגלגלת בגופות שונים, כיצד תקומנה כל הגוויות לתחייה? הנפש אינה עצם חומרי. היא יצירה רוחנית נעלה ונשגבה מבינתנו. אנו חוזים בפעולותיה ובתופעותיה ואין אנו מכירים את עצמותה. בדיוק כמו, שלהבדיל, אין אנו מסוגלים להבין את עצמותו של הא-להים, "כי לא מחשבותי מחשבותיכם"; וכשם שאין להקיש מהמציאות שאנו חוזים בעינינו על מציאותו הוא, כן אין להקשות ממושגי החומר על מושגי הנפש.

 

ואנו לא נכניס את ראשנו בין הרים גדולים, אולם נביא כאן פסקה אחת מדברי הרב קוק זצ"ל העוסק בסוגיא זו (שמונה קבצים ז, קעט):

בהשקפה ישרה אין מקום בשכל להתנגד לגלגול הנשמות. למה לא תהיה התחברותה של הנשמה הרוחנית עם החומר למטרה של עיבוד, של לטישה והבלטה של איזה איכויות חדשות בתוך הראשונה (=הנשמה)? ועיבוד זה למה לא יהיה חוזר ונשנה ונכפל כאשר עוד לא נגמרה פעולתו? לתימהון נוכל לחשב על בעלי שיקול הדעת שנמצאו מהם אחדים אשר מיאנו בתיאוריה מושכלת זו...

 

"לא ילבש" ו"לא יהיה" (שמירת הזהות המגדרית)

"לא יהיה כלי גבר על אישה, ולא ילבש גבר שמלת אישה, כי תועבת ה' א-להיך כל עושה אלה" – כך נאמר בפרשת כי תצא. קודם שנעסוק בתוכנו של האיסור, נבקש להתעמק בלשונו של הפסוק. שני איסורים יש בו, ושונים הם זה מזה בניסוחם: האחד - לשים "כלי גבר" על אישה, והשני – איסור על הגבר המבקש ללבוש בגדי אישה. מדוע האיסור אינו מנוסח באופן זהה, ש"לא ילבש" – הגבר, "שמלת אישה", ו'לא תלבש' – האישה, 'מכנסי גבר' וכדומה? עוד עלינו לשאול: מדוע מוגדר הדבר כלא פחות חמור מאשר "תועבת ה'"? מדוע "לא ילבש" שווה בניסוחו לחמורים שבאיסורי גילוי עריות – "תועבת ה' א-להיך"?

     ניתן לראות כי שני קשיים אלו עמדו לנגד עיניו של 'פרשן-דתא' – רש"י. ושני פירושים הוא נותן: הראשון – כפשוטו המפורסם, "לא יהיה כלי גבר על אישה - שתהא דומה לאיש כדי שתלך בין האנשים, שאין זו אלא לשם ניאוף". וכן "לא ילבש גבר שמלת אישה - לילך ולישב בין הנשים". איסור "לא ילבש", לפי פירוש זה, אינו אלא תריס בפני החברה המעורבת. השוני בלבוש עושה את התערבות המינים לדבר בלתי טבעי, ואילו הדמיון בלבוש מזמין את נפילת המחיצות ביניהם. דבר זה, בסופו של דבר, עלול להביא לידי תוצאות קשות בתחום הצניעות.

     מתוך כך מתפרש גם הנימוק בסופו של הפסוק: "כי תועבת ה' א-להיך כל עושה אלה". אין כוונת התורה לומר כי איסור "לא ילבש" עצמו מהווה תועבה. אלא, כדברי רש"י: "לא אסרה תורה אלא לבוש המביא לידי תועבה". "עושה אלה" – אין פירושו: מחליפי המלבושים, אלא דווקא מגלי העריות. אלא שירדה תורה לסוף דעתו של אדם ולסוף דעתו של ציבור, כי טשטוש סימני ההיכר החיצוניים שבין הגברים לנשים, והפלת המחיצות החברתיות ביניהם – אחריתו מי ישורנו.

     אולם בדברי רש"י ישנו עוד פירוש: "דבר אחר - שלא ישיר שער הערווה ושער של בית השחי". כאן לא מדובר על טשטוש ההופעה החיצונית, אלא על טשטוש ההבעה הפנימית, של האדם כלפי עצמו. הקב"ה ברא אותו איש, והוא מבקש לאמץ זהות "נשית", או להפך.

     אמנם דברי רש"י אינם על פי ההלכה. להלכה נפסק שמנהגים אלו אינם אסורים אלא מדרבנן (עי' ב"י יו"ד סי' רפב). אולם רש"י מבקש להעמיד אותנו על מסר ערכי המונח בפשוטו של מקרא. "לא ילבש גבר שמלת אישה" – זהו טשטוש ההופעה החיצונית, שסופו עלול להביא ל"תועבת ה'". אולם הביטוי "לא יהיה כלי גבר על אישה" – רחב הוא הרבה יותר, לא במשמעותו ההלכתית מדאורייתא, אלא במשמעותו הערכית. חיקוי מנהגים גבריים על ידי אישה ולהפך – אמנם לא נאסרו מן התורה, ואינם "תועבה"; אבל רמז ערכי מכוון יש בו, שהביא לגזירה שבאה מדרבנן. 

     על מסר ערכי זה עומד כבר אונקלוס בפירושו-תרגומו, אשר יתורגם כאן מחדש לעברית: "לא יהיה תיקון נשק של איש על אישה, ולא יתקן גבר את עצמו בתיקוני אישה". עומק נוסף נוכל למצוא בתרגום יונתן על התורה. "כלי גבר" – אין פירושו 'כלי נשק' אלא המצוות המיוחדות לגברים: "לא יהיה מלבוש של ציצית ותפילין, שהם תיקוני גבר, על אישה, ולא יספר גבר את שער בית השחי, ערוותו ופניו כמו אישה...".

     באיסורי "לא ילבש" מבקש הבורא להדריכנו לכבד את בחירתו בבריאת האיש והאישה. האיש נועד להיות איש, והאישה – אישה. טשטוש זהותם הייחודית של המינים השונים – אינה לרצונו של הבורא. כשם שהחברה (ה"גברית") אינה רואה בעין יפה גבר המבקש להיות "נשי", כך התורה אינה רואה בעין יפה את האישה המבקשת להיות "גברית".

     בחברה בת ימינו מקובל להעריך את הגבריות ולכבד פחות את הנשיות. את התכונות המאפיינות 'גבריות', ניתן לסכם בארבעה 'כ"פים': כסף, כבוד, כוח, כיבוש (ויש להוסיף לכך גם – כדורגל...). כולן חשובות ונחוצות לבניינה של החברה. אולם מבחינה מוסרית – תכונות בעייתיות הן כולן, אלא אם כן הן מרוסנות ומכוונות למטרות נעלות. את התכונות הנשיות ניתן לסכם בשלוש המידות המייחדות בדברי חז"ל את עם ישראל: גמילות חסדים, ביישנות, רחמנות (שלמרבה הפלא, אלו הן ראשי התיבות של... גבר). חברה המעריצה את הגבריות ומבזה את הנשיות – חברה מושחתת היא, הרחוקה מרחק רב מן המאפיינים האמורים לאפיין את העם היהודי כעמו של הקב"ה. גם חברה הרומסת את הגבריות ומבקשת מכולם לנקוט בהתנהגות "נשית" – לוקה היא מן הבחינה המוסרית. אם כולם יהיו רק גומלי חסדים, ביישנים ורחמנים, מי יילחם בעוול וברשע, בחמס ובפשע? האם יישאר העולם הפקר?! האם תימלא הארץ חמס?! על כן מדריכה אותנו התורה לכוון כל אחד מן המינים לשמור על זהותו הייחודית ולטפחה, כדי למלא את תפקידו הייחודי במסגרת הכללית.

     בדרך זו, אולי נוכל להבין מאמר קשה להבנה של חז"ל: "אי אפשר לעולם בלי זכרים, ואי אפשר לעולם בלא נקבות. אשרי מי שבניו - זכרים (=כפי שנבראו), אוי לו למי שבניו (=הזכרים, מנסים להיות) נקבות". אולם מי שזכה ובנותיו נקבות – אשריו ואשרי משפחתו...

 

נר חנוכה ונר שבת

דמיון מפתיע קיים בין הלכות ומנהגים שנאמרו בנרות החנוכה לבין הלכות ומנהגים שנאמרו בנרות השבת. בשני המקרים, המצוה היא "נר איש וביתו", שבכל בית יודלק נר בשמה של המשפחה כולה (ובשני המקרים, עיקרו של ה'בית' מוגדר על ידי מקום האכילה). שתי המצוות הן דווקא בהדלקת 'נר', ולא אבוקה או דבר אחר. ושתיהן מצוות כה חשובות, עד שאין עני בישראל היכול להיפטר מהן בטענה שמצבו הכלכלי אינו מאפשר לו את קיומן.

     גם כאן וגם שם עיקרה של המצוה הוא נר אחד, "נר איש וביתו", כאשר ישנם מנהגי הידור שונים בהוספה על מספר הנרות (הדלקת שני נרות בשבת – אחד כנגד 'זכור' ואחד כנגד 'שמור' – אינה מעיקר הדין, כשם שהוספת ה'שמש' לכל נר איננה מעיקר הדין). ה'מהדרין' בחנוכה מדליקים נר לכל אחד מבני הבית. אמנם מנהג האשכנזים הוא שכל אחד ואחד מבני הבית מדליק חנוכייה לעצמו, אולם דעת הרמב"ם היא שראש המשפחה מדליק נרות כמספר בני הבית. דעה זו, שכמעט ואין נוהגים כמותה למעשה בחנוכה, הפכה להיות המנהג הנפוץ ביותר בהדלקת נרות שבת – כאשר אם המשפחה מדליקה נרות כמספר בני הבית. ה'מהדרין מן המהדרין' מדליקים בחנוכה מספר 'מוסיף והולך' של נרות, מאחד ועד שמונה. למנהג האשכנזים עושה כך כל אחד מבני המשפחה, ולמנהג הספרדים – חנוכייה אחת מודלקת כך בכל בית, בלי קשר למספר הדיירים בו. מנהג מקביל לזה ישנו גם בהדלקת נרות שבת. יש משפחות הנוהגות להדליק בכל שבת שבעה נרות, כמנין ימי השבוע, בלי קשר למספרם של בני הבית.

     כל זה מצביע על הקשר העמוק שבין שני הנרות הללו: נר שבת ונר חנוכה. קשר זה מבליט גם את משמעותם של ההבדלים שבין שתי המצוות. נר חנוכה – מצוותו מחוץ לבית, "על פתח ביתו מבחוץ", ואילו נר שבת – מצוותו דווקא בתוך הבית, במקום הסעודה. נר חנוכה – כל כולו לפרסום הנס כלפי הציבור הוא בא, "ואין לנו רשות להשתמש בהם אלא לראותם בלבד", ואילו נר השבת לא בא אלא כדי שהמשפחה תיהנה מאורו. את נר השבת נוהגת האישה להדליק, אף שהבעל חייב בכך גם כן, ואילו את נר החנוכה נוהג האיש להדליק, אף שגם האישה חייבת בו.

     שני אורות מאירים בו, בבית היהודי: נר השבת, המאיר בצניעות נשית כלפי פנים, ונר החנוכה, המאיר בהכרזה גברית כלפי חוץ. שני תפקידים יש לו לכל בית בישראל – לפתח בתוכו פנימה חיי קדושה וטהרה, מצוות ותורה, אשר יעצבו את חייו של כל אחד ואחד מדייריו כאיש אשר נזר א-להיו על ראשו, מצד אחד, ולהקרין את אותם ערכים כלפי חוץ, מאידך גיסא. שני התפקידים הללו הם כה חשובים, עד ששום מצוקה לא תוכל להצדיק ויתור על אחד מהם. ובכל זאת, יהודי שמצבו כה עגום, עד שאין לו אפילו כוס יין לקידוש, ואין בידו אלא נר אחד בלבד, מה יעשה בו? על כך נאמר בגמרא:

אמר רבא: פשיטא לי. נר ביתו ונר חנוכה – נר ביתו עדיף משום שלום ביתו.

שלום הבית גובר הן על תפקידו של הגבר כלפי חוץ והן על תפקידה של האישה כלפי פנים. אולם העוצמה הפנימית של הבית היהודי תלך ותתפתח, תוסיף והולך, עד שיהיה בכוחה להאיר גם את כל המחשכים אשר בחוץ.